?יום שישי 19 נובמבר 2004
הניתוח.
נו באמת. יש מי שהוא מכם שחושב שאני יודע מה קרה בניתוח. באמת? NADA ! כלום.
נידמה לי שה משהוא כמו 24 שעות לפחות, אני לא הייתי איתכם וכל שייכתב על הזמן הזה צריך להיחשב כחומר "משמועה בלבד" שאין בידי להוכיח אותו. יחד עם זאת, אני נותן אימון מלא במקורות עד כדי נכונות אבסולוטית, לחתום על המסופר או המתפרש מהמסופר. על המתואר והמתפרש מהתיאורים שהיו מנת חלקם של יקירי בשעות קשות אלה.
יום הניתוח התחיל מוקדם יחסית. אילנה כבר הייתה על יד המיטה שלי קצת אחרי 06 בבוקר. היא באה עם נמרוד להיות נוכחת להעברתי לחדר ניתוח.
אינני זוכר על מה דיברנו. אני מניח כי דיברנו על נושאים בטלים יחסית ל"גודל השעה" - כך אני אומר היום במבט לאחור. חלף בינינו הזמן כאשר הם ממתינים ליד מיטתי, ואני זוכר בבירור, כי נמרוד הוא הראשון שראה וזיהה את "הסניטר המשנע" הנכנס לחדר. השעה הייתה קצת אחרי 7 בבוקר. אני זוכר במטושטש כאילו הסביר לי, שאנחנו עומדים לעצור בתחנת האחות לקבל "זריקת הכנה" אבל, בניסיון לשחזר את הדברים, אני מודה כי אינני זוכר את הפרטים והכרתי תחזור אלי רק למחרת בשעות הבוקר. משהו כמו סביב 9. יתכן שנתתי סימני חיים עוד קודם לכן, ואולי מאוחר יותר, אין זה חשוב כל כך לסיפור עצמו ולו רק כדי שתהיה לכם מושג מפרק הזמן שמבחינתי לא הייתי איתכם. היה שקט. דממה מוחלטת אלחוטית וויזואלית. כל החושים שבטו מעבודה ואני היתי כולי כחומר בידי הרופאים אשר עשו מלאכתם נאמנה. את זאת אני יודע, עובדה. כי חזרתי אליכם עם הקרס והבלורית. רוצה ולא רוצה. וכל שאר התכונות האופייניות ל"דני" שהכרתם גם קודם. הם תפלו באזור הלב הצנרת שמסביב - כולל רגל שמואל, אם זה נקרא קרוב - ולא נגעו בחלקים חשובים אחרים שיתכן הויו עושים מצווה אם היו מתקנים גם כן בהזדמנות חגיגית זאת, שאותי, לא היו צריכים לשאול. ממילה לא היה להם עם מי לדבר. ממש לא.
ואחרי הכול, היו אלה השעות הקריטיות בחיי בעולם הזה. היה מי שהוא אחר - לא אני ולא אלוהים שלי - שאמור היה להשפיע על העובדה עם אחזור לחדר במחלה או אולי יעבירו אותי לחדר הקירור. (חריף מידי?) או אולי לא אצליח לפקוח את עיני ולשוב אליכם מתוקן ומזומן לפרק חיים נוסף.
אני ידע מסיפורי היקרים לי, כי הייתה זאת קבוצת רופאים בראשותו של ד"ר דני אברמוב - "מנתח בכיר", בהשגחתו האבהית והמקצועית של פרופסור אפלבויים שעשו כול שביכולתם שאהיה איתכם. ואני כאן. יושב מול המחשב וכותב את הקורות של הימים האלה, שלא ימושו מזיכרוני לעולם.
המשפחה המתינה בדריכות את כל הזמן הזה, ואותו רגע שיאמר כי אני מתחיל את שלב ההתעוררות. קרי חוזר לעולם הזה עם כל המשתמע. זה קרה, ביום שלישי בשעות הבוקר. מספרת אילנה כי השעה היתה אולי 09.30 כאשר פתחתי זוג עיניים גדולות, שאלתי על היום והשעה, בחנתי בידיי אם כל החלקים במקומם, ורק אז, לקחה אילנה לעצמה את הזמן להוזיל דמעות שהצטברו בשעות המתח וההמתנה הארוכה מתח שמלאה אותה עד תום.
אני מאמין לה.
להתעורר ממש כדי לספר לכם את ההתפתחויות אחת לאחת עוד לא התעוררתי וזה יקרה רק בעוד כמה שעות. התהליך איטי. מבוקר. תחת עינו הבוחן של הרופא התורן בחדר טיפול נמרץ ועינם המקצועית ודואגות של האחראים בחדר הזה. בהיותי בחדר הזה התחלפו מספר משמרות ולא היתה לי תחושה לרגע כי יש שחיקה או שוני ברמת האחריות, הדאגה או האחריות של המשגיחים על החולים בחדר. ואם ישמעו דברי ביקורת, ויש גם כאלה, הם לא נועדו להיכתב על כתובת מורשת אלא על סידורים ואולי תופעות שנקלטו על ידי ותיקונם, או לפחות תשומת לב אליהם, יועילו לאחרים שיבואו אחרי. ויבואו.
אז מה קרה מרגע כניסתי לחדר הניתוח?
עברתי ניתוח ראשון שהסתיים סביב השעה 4 אחר הצהרים, כאשר כל הכבודה חלפה על פני הממתינים בדרך לחדר טיפול נמרץ במחלקה. כמה שעות אחר כך, התעורר ספק באשר למצב האטימה של כל המקומות ואולי זוהתה דליפה שלא הייתה צריכה להיות. המשפחה כבר היתה בדרך הביתה כאשר הודיעו להם שאני עומד להיות מוחזר לחדר הניתוח. יקירי עשו "פרסה", אחרים קיבלו את ההודעה בביתם וכולם חזרו להמתין לסיומו של הסיבוב השני. כשאר הוא הסתיים, והפמליה המלווה את מיטתי למחלקה בפעם השנייה, נשמו כולם לרווחה. הפעם היה הרבה יותר ברור כי הניתוח עבר בהצלחה. הכול תקין. ואני עומד להתחיל את שלב ההחלמה.
ובינתיים, 7 מעקפים וניקוי של "פלאקה" אחת. וריד שניתלש מכל אורכו של הרגל השמאלית. כך וכך חלקי עורק שנלקחו מהחלל הקרוב ללב, והרי לכם עוד חולה שניצל ממצב, שבעבר הלא רחוק כל כך, היה נידון למוות. ממש.
כאשר התעוררתי ממש, הפריעה לי מעוד צינור ההנשמה שהיה תלוי לי לצד הימני של הפה אל תוך הגרון. הוא הפריע לי יותר מכל דבר אחר אם כי לא כאב לי דבר. צינור נוסף השתחל לי מהעף, מנקה נוזלים אינני יודע מאיפה. חוטי חשמל שנשתלו דרך חורים בכרום הבטן חוברו אל המוניטור שמעל ראשי וחלקם לקוצב לב שהיה מונח מתחת לראשי. ו 4 צינורות יחסית גדולים בקוטר, שגם הם יצאו כאילו מתוך חורים בחלל החזה, מחוברים ללוח מפלסטיק כפול דפנות, שם התנקזו נוזלים מחלל החזה וניתן היה למדוד את הכמות המצטברת בנוסף לצבע הנוזלים, דברים שהיו חשובים בעיני העוקבים אחרי ושימשו פרמטרים למצבי הכולל. ב"פיפי" היה תקוע לי צינור ניקוז מחובר לשקית שקופה זרוקה על הרצפה, והרגל השמאלית כאילו נעקרה ממקומה.
ואם כל המכשור הזה לא הספיק הרי כי על אצבעות יד שמאל הלבישו כעין "מקל כביסה" בעזרתו עקבו אחרי מצב החמצן בדם. על ידי השמאלית הולבש שרוול למדידת לחץ דם ודופק הלב, שהיה מתנפח מעצמו מדי פעם ושימש כמודד נוסף למוניטור המחובר בחוטים חשמליים. ועוד מיני חיבורי מחטים שתולים בורידים דרכם הזרימו נוזלים ותרופות על פי הצורך. מה להגיד? מנוע שכול אביזריו והשעונים מפוזרים סביבו והמכונאים עוקבים מתוך עניין במד הסיבובים שלו ויכולתו להפסיק להשתנק ולהיכנס לקצב רגיל, דבר שבשעות הראשונות שלאחר הניתוח, עדיין לא היה יציב דיו. אבל הוא יתייצב. סבלנות.
כך פחות או יותר הלכתי והתעוררתי חוזר למציאות של העולם הזה מעולם אחר. ממסע אחר שלא תכננתי בחלומותיי.
ככל שחזרתי להכרתי המלאה, נעשיתי רגיש ומודע על הנעשה סביבי ולא רק במיטה שלי אלא בשאר המיטות שהיו בחדר. את המוניטור שמעל ראשי לא ראיתי ולא יכולתי לראות מה הוא מראה אבל ראיתי וראיתי את המוניטורים של החולים האחרים בחדר. ראיתי את קווי הדופק. את המספרים המתורגמים של אחוז החמצן בדם. ונפח החמצן, את לחצי הדם הנמוכים והגבוהים, ויכולתי לראות כל תנועה של החולה ששיבשה את הסדר האחיד של קווי הדופק.
שכבתי שקט. לא התלוננתי על דבר, גם לא על צינור הנשימה שהיה תקוע לי בגרון כמו "עצם בגרון" ממש. נשען על הלחי הימנית, שמח שלא כואב. ובכלל, אינני זוכר שכאב לי משהו שיכולתי להצביע עליו כצריך טיפול מידי. הרגשתי יותר כאחד שהתנגש בחבורת בריונים שפירקו אותו ללא הבחנה. שברו לא את הצלעות וחתכו לו רגל, תקעו לו צינור בפה והשאירו אותו בשטח, לנפשו.
לא. באמת לא. לא השאירו אותי לנפשי אפילו לרגע. זה היה תיאור ולא מציאות. במציאות, נמצאו איתי בחדר כל הזמן תורני המשמרת ורופא כונן שסובב בתדירות גדולה בין החולים, בוחן את הנתונים המרצדים, מתייחס, מוסיף וגורע תרופות ונותן הוראות לאחיות. ואני. ממרומי המיטה המוגבהת שלי, עקבתי אחריהם. כולנו הינו חשופים זה בפניו של זה.
לא הייתי זקוק לשעות רבות כדי להבחין מי על מי ומי עם מי ואפילו מי נגד מי. כמו בחיים, במערכות בהם עובדים אנשים כתף ליד כתף, גם אם המטרה והמשימה היא בריאותם של החולים, לא נאלמים אותם כישרי עבודה סמויים שיש בהם כל אותם אלמנטים של יחסי אנוש הדדיים. חלקם טובים, חלקם נושאים בתוכם תסכולים, אהבות, שנאה, הערכה וכל הרגשות המלווים אותנו בחיינו וגם במקומות העבודה. אין אפס. והאחיות והרופאים, והעובדים הסיעודיים הנפלאים, הם בני אדם רגילים אשר בחרו במקצוע טובעני שאין כמוהו משום הקשר אל בני אדם אחרים, הזקוקים לעזרתם המקצועית והנפשית. מגיעים כאשר הם כואבים, מודאגים ומחפשים מזור אצל כל מי שיכול לסייע. לא פשוט. בכלל לא פשוט.
למען האמת, לפחות בשעות הראשונות שכב הייתי ער, אינני בטוח כי הדברים שאני מתאר אומנם התרחשו בסדר הכתוב. אבל הרי אמרתי כבר בהזדמנות אחרת, כי פרקים אלה אינם יומן מסע כרונולוגי אלא תערובת של עובדות והגיגים של חולה הרואה את הדברים ממקומו, בראיה סוביקטיבית ואולי אפילו צרת אופק, כי הרי אינני מכיר את הדברים שמאחורי הדברים המתרחשים בחדר או התרחשו לפני בואי לחדר לעשויים להשפיע על מה שאנחנו אומרים: התוצאה.
האדם הראשון שאני זוכר אותו מטפל בי בשלב זה, הייה אחד האחים הסיעודיים שניגש אלי, הרגיע והבטיח כי תוך זמן קצר יקל אלי וישחרר אותי מצינור ההנשמה שהיה מונח בפי ולחץ לי באי נוחות רבה.
בחור נחמד, מאחד משבטי הבדואים בנגב. למד בבית הספר שליד בית החולים "סורוקה", משרת במחלקה הזאת למעלה מ4 שנים. רווק. חייכני. נעים הליכות משרה ביטחון. ואומנם תוך פרק זמן קצר ממש, בנוכחות רופא, נשלף הצינור הזה, ואני נשמתי לרווחה. הייתה זאת התחלת הדרך לקראת השיקום שעשוי להתמשך על פני זמן רב.
הדבר החשוב הבא היה להחזיר לפה את פלטות השיניים שנלקחו ממני בדרך לחדר הניתוח.
אני זוכר כי החזרתם למקומם, לחצו על מקומות שהיו נפולים או מגורים מהצינור שהיה מונח לי בפה, ועל אי הנוחיות הזמנית, הרגשתי כי החזרתם למקומם יועיל להחזרת הפה למצבו הקודם וגם את פרצופי המייצג לצורתו הסבירה. בלי השיניים, פני נראו נפולים. ארשת של זקנה מכוערת ואפילו אני עצמי לא יכולתי לראות במראה שלאף פעם לא משקרת.
במשך כל הזמן הזה סובבו סביבי הבנות - שם חיבה לאחריות ולאחים בחדר "טיפול נמרץ", - רושמות כל שינוי בנתונים המרצדים שעל הצג שמעל לראשי. מחליפות ובודקות זרימת נוזלים דרך החיבורים לוורידים ומאידך כמות הנוזלים שנוקזו דרך הצינורות אליהם הייתי מחובר. מדדו חום ודופק. חזרו ורשמו, החליפו וויסתו נוזלים וחמצן ששאפתי דרך המסכה שעל פני ולסרוגים דרך "משקפי חמצן" המחוברים למרכז חמצן דרך מווסתים שהותקנו בפנל רב תחליטי המותקן לאורך הקירות והמיועד להבטיח כי לכל המיטות החונות בחדר, יגיעו הדברים הנחוצים ומאידך, הנתונים המתקבלים יגיעו בחזרה אל תחנות הצפייה המיועדות לספק לצוות את מכלול הנתונים החשובים של כל החולים שבחדר, בו זמנית.
אין מילים כדי לתאר את מסירות האחיות, אם כי יש ביניהן חמודות יותר ויש פחות. יש ליחסם מתחשב ויש הלובשות ארשת קשוחה וחמוצה המזהירה אותך שלא לצפות כי היחס אליך בנושא שחורג מהפרוטוקול, יהיה ענייני, או מתחשב.
יש ביניהם נשמות טובות. בעלות חיוך ורוגע שעצם גישתם מעוררים נחת וביטחון. בהליכה המדודה. בקצב התנועות. ברצון לשתף אותך, החולה בדברים הנעשים עליך ובסביבתך, ויש המזיזים אותך כאילו הנך חפץ עליו לבצע סידרת פעולות הרשומות בקונטקסט אחריות המחלקה, והיותך שותף או לא, אינו תנאי לביצוע הדברים עכשיו ומיד.
לא היתי לבד בחדר. היו חולים נוספים שהגיעו לפני והיו כבר שהגיעו אחרי. כולם במצב שלאחר התערבות חירורגית משמעותית. העובדה שאני טופלתי ב 7 מעקפים ואחר רק ב 4, אין בה כדי להקל או לסבך את העניין ולהבדיל אותי מאחר. ובסך הכל, מצבו של חולה בחדר הזה כמו בכל מקום אחר, היא פונקציה של מה מרגיש האדם וסך כל היכולות שהוא מפגין במקרה הפרטי שלו, ללא קשר לנסיונות להעריך אובייקטיבית - אם יש מושג כזה - את מצבו הכללי. רוצה לאומר, כי כאבים, מצב רוח, נכונות לשתף פעולה אמונה בתהליך הם כולם תנאי להצלחת המבצע שהניתוח הוא אקט אחד נוסף למה שכתבתי.
עד הערב, השתחררתי גם מהצינור שהיה תקוע לי באף, והרגשתי כי משחררים אותי מעבדות. איזה הקלה. ובכלל, הדברים השוליים האלה, הופכים במצב הזה להיות מרכז ההתעניינות שלך. לאהדברים הגדולים ומצבו הכללי של העולם מעניינים, אלא את מצבך הפרטי, הסובייקטיבי. הדברים הקטנים המפריעים לך עכשיו, הם כל איכות החיים שלך כחולה מצפה להחלמה מהירה ככל האפשר והסיכוי כי תשתחרר מכול הציוד אליו אתה מחובר.
לא שמעתי בחדר הזה ולו צעקה אחת. של אף חולה. לא שמעתי תלונה או הרמת קול. שמעתי הנחות. יכולתי להרגיש מתוך הניסיון שלי, כי יש כאבים. ויש אי נוחות רבה אבל לא היה ביטוי ממשי מצד אף אחד מהחולים. בדרך כלל היה הצוות מגיע אליך ועוזר עוד טרם הספקתי לצלצל בפעמון המצוקה התלוי ליד ראשי.
והזמן זרם באיטיות. ובאו האורחים הרצויים, נכנסים אחד אחד כמצוות המקום, לבושים חלוק ירוק מתדלדל, מתעניינים, מברכים מחזקים ואני, מנסה לקרוא על פניהם את מצבי. יש והבעת פניהם משקפת את מצבי. התרשמתי שאני אייתם, קרי, אני בצד הזה של החוזרים מחדר ניתוח. נכון שהדרך להבראה שלמה עוד ארוכה, אבל הכיוון נכון. הסכנות הקריטיות המידיות לאירוע לבבי חריף חלפו , נכון לעכשיו והמטרה להתחזק כתוצאה מההתערבות הניתוחית של הלילה.
ועל אף הכל התרגשתי. נכון הוא שהפקדתי בידי אילנה את הטלפונים והסמכות לווסת את הפונים והמתעניינים והיא עשתה זאת כאילו הייתה "מנהלת לשכה" מדופלמת, ובכל זאת, אי אפשר היה למנוע רגעי התרגשות.
באחד הפעמים ניגש למיטתי ד"ר בורר. רופא מומחה המתגורר בקיבוץ שלי. איש יקר וידען מומחה. איש יסודי בעבודתו, מקרין סמכות ומוערך על ידי כל מי שמכיר אותו. ד"ר בורר הספיק לבקר אותי לפני הצנתור והניתוח, עיין בתיק והעריך במדויק את הצפוי שיתרחש. איש עמוס התחייבויות ועבודה ובכל זאת, התפנה מעיסוקיו, נכנס לחדרי, הביט בעייני הפקוחות, טיפס על המיטה והדביק לי נשיקה חמה על המצח. התרגשתי מעוד. וגם הוא, שידע את מהות הניתוח והיקפו, התרגש.
באותו בוקר, עברה במחלקה וביקרה אצלי האחות ורד., אחות שהועסקה בקיבוץ כאחות ראשית במרפאה של הקיבוץ, ולפני כחודשיים עברה לעבוד בקיבוץ כפר עזה.
טור באה לחדר, התקרבה, הביטה עלי ובעיני, נשקה על המצח ואיחלה לי הבראה שלמה ובריאות טובה.
"אנשים טובים באמצע הדרך", אומרות מילות השיר. אנשים טובים מעוד שמחזקים את אותו חלק בנו שדרוש כל כך, לרצות להתאמץ למען להיות אייתם. עם האנשים הטובים האלה. בזה תלוי כוח הרצון להתגבר ולחזור לשורה. וזה לא קל. בהחלט כרוך במאמץ של ממש. פיזי ונפשי.
עוד בטרם הלכתי לישון, עוד רחצו אותי. הביאו למטה כערה עם מים פושרים, ריבוע ספוג לבן כשלג. סבון ריחני. נוזל ורוד מחטא וביחד, שתי אחיות ואני - כמובן - השלמנו גם את השלב הזה. לא קל. היתי צריך להסתובב פעל על צד ימין ופעל על צד שמאל כדי לאפשר בכל פעם ניקוי וניגוב חצי אחר של הגב. ניקו אותי בכל המקומות. הוחלפו לי כל התחבושות שנשאתי על עצמי. שטפתי פנים, אוזניים ואף. הסתרקתי ללא מסרק והרגשתי כמו חדש. הרגשתי מוכן ללילה שלפני.
ובסופו של היום הזה, באה הלילה הארוך. לילי שלא נגמר.
נשאלתי אם אני רוצה כדור לכאבים או אולי לשינה. עניתי בשלילה. רובינו מאמינים כי נסתדר. כיאף פעם לא השתמשנו בכדורים לשינה ועל הכאבים האלה נתגבר. איזה חשיבה מוטעית. והמחיר, ללא פרופורציה.
נכון שלא כאב מי יודע מה, אבל לא עצמתי עיין כל הלילה. לא מצאתי את מקומי במיטה. ניסיונותיי להתהפך או להחליף תנוחה היו מלוות כאב וזעזועים של בית החזה שטרם התחזק מספיק וכולם ביחד יצרו סביבה של אי שקט ואי מנוחה שהתמשכה לה עד הבוקר שלמחרת.
אז ראו ידידי. חשוב להחזיק "פסון" אבל אין צורך להתענות. בימינו אין סיבה לשאת כאבים או להימנע מכדור שינה רק משום שכך נהגנו כל החיים או שמע נתמכר לסם, לא עלינו. לא. לא מתמכרים מחצי כדור שינה. לא נהייה יותר "גברים" בעיני הנשים שלנו ואילו התועלת עולה בהרבה על הסכנות שכבר תיארתי. אז בקשו כדור לכאבים ומשהו לשינה. זה מועיל.
ובשעה מוקדמת יחסית, כבו האורות במרכז החדר והצוות המשיך להתרוצץ לאור מנורות השירות, בודק ורושם כל שינוי בצגים המרצדים. מודד חום. לחץ דם. מסדיר משיכות חמצן ורושם. הכול נרשם. אין אפס. ולי נדמה כי הכול נרשם פעמיים. לכל אחת מהאחיות גיליון רישום משלה של כל חולה, והיא רושמת את הנתונים כפי שהיא וקראית בזמן נתון. אם נכון מה שאני אומר, הרי כי הדבר מעיד על חשיבות הרישומים לניתוח אירועים אם וכאשר הדבר מתחייב.
והיה נדמה לי כי עברנו למתכונת לילה. שקט יותר והכול מאופק יותר.
דני פלד - ניר יצחק. כותב להנאתי.
